קיבלתי את הספר, אני כבר בסיבוב שני ומוצאת את עצמי מרפה...
בעיקר בוכה... משהו שם שחרר בי את מה שעצור בתוכי שנה שלמה... כל שיר נגע בי בנקודה אחרת, אני כותבת לך והדמעות זולגות... תודה לילך אהובה.

קוראת בספרך ושמחה על יפי מילותייך, על רגעי שפיות וטבע השלובים בספרך ועל הדיוק בתחושות בם את נוגעת.
שמחת אותי מאוד.

ספר השירה החדש של לילך סולומון המוכשרת הוא אי של שפיות ותקווה
בתקופה בה החושך מאיים לחלחל לכל פינה. מנה פשוטה של רוח, תקווה, נחישות וראיית הטוב,
בצל הכאב והתופת. ספר שנע בין חושך לאור, לא מתיימר אבל גם לא מוותר.

לילך, קראתי ושוב קראתי ובשלישית כשאני קורא ומרגיש בגוף, אני מוריד אוזן בדף, הספר שלך מלא אוזניים, נתת לי טעימה מאורות ורחם אישה, כאיש לעולם לא אדע, השארת אצלי כמה משפטים שלקחתי כמו "לא לרצות לרצות" (את עצמי). הלוואי ואצליח קצת "להיות כלום" שזה נפלא. תודה צלמת פנימה שכמוך.

היות ולא מדובר בספר עלילתי מותח, תכננתי לקרוא אותו בנחת, בטעימות קטנות, כמו שעושים לכוס יין משובח. מה שקרה בפועל זה שקראתי אותו בבינג' מכריכה לכריכה. עלה בדעתי מעין לוגו המשותף לכל השירים "המיית הנפש".
לסיכום נהניתי.

נתתי את הספר שלך לחברה אהובה שגרה בניו יורק. התרגשות גדולה נרשמה. הספר שלך, המילים שלך, מטיילות להן בעולם,
כי כך ראוי להן.